<h1>רי"ץ גיאת הלכ' לולב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול וכול'. קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון נמי ולקחתם לכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא ביום טוב שני מאי טעמא אר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דכתיב (מלאכי א') והבאתם גזול את הפסח דומיא דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש. איתמר נמי אמר ר' אמי יבש פסול מפני שאינו הדר גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה ופליגא דר' יצחק בר נחמני דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול מותיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אי לימא ביו"ט ראשון ולקחתם לכם אמר רחמנא משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו ביום טוב שני וקתני גזול פסול אמר רב אשי לעולם ביו"ט ראשון ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא אבל גזולה אימא סתם גזילה יאוש בעלים ולקנייה ביאוש קמ"ל. ומסקנא הכין איכא בפסוקות ובגדולות (כ"ח ע"ג) גזול פסול דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דכתיב והבאתם גזול וכולי אבל אקנייה לאינש אחרינא קני ליה ונפיק ולא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני מאי שנה מסוכה גזולה דמכשיר אמר התם היכי דמי אי דגזול מניה קרקע מקום סוכה וטללה בעצים מן דליה קרקע אינה נגזלת אי דגזל עצים וטללינהו קניה בשנוי מעשה לולב נמי ליקנייה בשנוי מעשה לולב אין צריך אגד ואם תמצא לומר צריך שנוי שחוזר לברייתו הוא ולא שמיה שנוי [אי הכי גזל עצי סוכה נמי שינוי שחוזר לברייתו הוא] (המוסגר אין בבה"ג שלנו) אלא עצי סוכה היינו טעמא משום דקנינהו בשנוי השם דמעקרא עצים סתם מקרו והשתא סכך מקרו אי הכי לולב נמי מעקרא אסא מקרו והשתא הושע נא אמרי אסא ליכא שנוי השם דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרו ליה. ואמר רב פלטוי דיבישין פסולין בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ואנו סוברים כי כל פסולים דבמשנתינו לענין ארבעה מינין שבלולב כולהו ביום טוב ראשון קיימי דמדאורייתא אבל בשאר יומי דמדרבנן כשרים לא שנא גזול ויבש ולא שנא שאר פסולין וכדר' יצחק בר נחמני אמר שמואל חדא דרב אשי דבתרא הוא פירקה אליביה ואוקמה לכולה מתניתין ביו"ט ראשון ועוד דהתם [דף ל"ו ע"ב] לגבי אתרוג שנקבוה עכברים אוקימנה למתניתן דתנן נקב וחסר כל שהוא פסול ביו"ט ראשון הא בשאר יומי כשר ומדקאי בי"ט ראשון כולהו פסולי נמי ביום טוב ראשון. ובירושלמי (פ"ג ה"ו) ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולים אינם פסולים אלא ביום טוב ראשון וכן נמי פסיק בתראי וגזול נמי ביו"ט ראשון אי הוי ליה יאוש בעלים ביד גוי אי נמי ביד ישראל דלאו איהו נפיק ביה (חבטה) [וזבנה] לישראל אחרינא או יהביה ניהליה במתניא שפיר דמי.
<h2>דף ל.</h2>
אמר להו רב הונא להנהו אונכרי דמזבני הושענא כי זבינתו אסא מגוים ליגזו אנהו וליתבי לכו ואי גייזו אינהו הוה ליה יאוש בעלים בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידייכו דידכו ובהושענא דזבנא לה למצותא דנפשייכו למיפק בה אבל אי זבני לה לזבונה לאחריני כי גייזי לה אינהו נמי שרי דהוה יאוש בעלים בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידא דידן.
<h2>דף לא.</h2>
יבש פסול דמקשינן ליה לאתרוג מה אתרוג בעי הדר אף לולב נמי בעי הדר. בירושלמי (פ"ג ה"א) יבש פסול על שם (תהלים קט"ו) לא המתים יהללו יה.
ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר ולא אמרינן ליתי שמא תשתכח תורת אתרוג משום דזימנין דאיכא אתרוג ואתו למיסרך. כולן כמושין כשרים יבישים פסולין ר' יהודה אומר אף יבישין כשרים ומעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה. ש"מ בין רבנן בין ר' יהודה סבירא להו דבשעת הדחק כשרים וכל היכי דלא איפשר להו בלחין והביאן כולן יבישין כשרין דאין לך דחק יותר ממה שאי איפשר ממי שאינו מוצא אבל (הביא) [להביא] ממין אחר בין בשעת הדחק בין שלא בשעת הדחק אין מביאין כלל. ואמר רב פלטואי דשאלתון לולב הגזול והיבש פסול אי איכא תלתא מנייהו כשרים ואי איכא אתרוג או לולב יבש דלית ביה ממשא ולא שכיח דשפיר מניה סמכינן אדר' יהודה ומברכינן עליה או עבדינן כמתניתן, הלכה כסתם מתניתן דלולב הגזול [והיבש] פסול בין בהדס בין בלולב בין באתרוג בין בערבה חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד סתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הוא והלכה כסתם משנה. הלכך ד' מיני לולב יבישין פסולין בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני וכמושין כשירין אבל ודאי במקום שאי איפשר להביא אותם כשהם הדורים ואפילו בכמה פרסאות יוצאין ביבש שאפילו חכמים שאמרו יבישים פסולים במקום שאי איפשר להביא אותן לחין כשהן הדורין ואין תקנה מודים שיוצאים ביבש דתניא א' ר' יהודה מעשה בבני כרכים וכולו ומדלא אמרו ליה חכמים שלא ברצון חכמים היו עושים אלא אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה ש"מ הכי הלכתא.
<h2>דף לב.</h2>
נקטם ראשו פסול אבל נסדק כשר ואי עביד כבהמנק פסול פי' (חטבא) [אטבא] דספרא דהיינו כלי שמנקבים בו שרטוטי הספרים. לולב כפוף שהיה ראשו כפוף וכענין דכתיב (ישעיה נ"ח) הלכוף כאגמון ראשו. כווץ כדבר המתכנס כדאמרינן (שבת כ:) שער מכווץ כוויץ. עקום דומה למגל פסול והוא שתהא עקימתו דומה למגל נוטה כלפי פניו אבל נוטה לאחריו דרך גדילתו הוא וכשר. ואם עקום לצדדיו כעקום לפניו דמי ופסול. חרות פסול שיצא מכלל לולב ונעשה כחריות של דקל. דומה (לוחת) [לחרות] כשר והיינו שנפרדו עליו. לוליבא דסליק בחד הוצא בעל מום ופסול. ואמר רבינו האי דרכו של לולב לעלות בשני הוצין דבוקין זה בזה מפני שכל ההוצין היוצאין על גב [שדרו] מתמעטין ועולין בזמן שעולין למעלה מראשו (של) [שעל] שדרה ויש על ראש שדרו ב' הוצין יוצאים ששאר ההוצין מצדדיהן וכלים ונשארים שנים אלו ובם הוא עולה, עכשיו אם אין על ראשו של שדרו אלא אחד והשאר מצדי אותו אחד (וכלן) [וכלה] ועלה הלולב (באות) [באותו] אחת בעל מום הוא ופסול. [בספר המנהיג הגי' כך — אם אין על ראשו שלשה בדים אלא אחד והשאר עולין דרך אותו צד וכן כל הלולב דרך צידי אחריהן עולין הבדים בעל מום הוא ופסול]. נפרצו עליו דעביד כי (חייפיא) [חיפייא] פסול. בהגוזל קמא (ב"ק צו.) גרסינן אמר רב פפא האי מאן דגזל לוליבא דחבריה ועבדי' הוצא קני מעקרא [לוליבא והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא] הוצא והשתא חייפיא חיפייא ועבדיה שישורא לא קני סתר ליה והוי חיפייא אלמא חיפייא הוצין הנתקין ממקומן ונחתכו מן השדרה שנפרץ מקומו והיינו נפרצו עליו. ואם (נפרצו) [נפרדו] עליו כשר פירש שנתפתחו אילך ואילך כשהם דבוקין זה לזה וכדומה לחרות אלא שעדיין בעקריהן עומדין. בהלכות (כ"ח ע"ג) נפרצו דעבידי הוצי כי חיפייא. נפרדו דאיתקח [ביה מידי] [בבה"ג—במידי] ואיפרוד הוציא חד מן חבריה כענין (בראשית י"ג) ויפרדו איש מעל אחיו. נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה התיומת ופסול. בפסוקות ובגדולות (שם) נמי תיומת הוא גבה דהוצי היכי דדבוקי אהדדי ההוא דמתיים ומשוי ליה חד. ואמר רב האי ז"ל תיומת כך מפרש בהלכות מר רב יהודאי גאון זכר אדונינו לברכה ההוא גבה הוצי וכולי וכן אנו רואים כי תיומת הוא מקום חבור שבין צדי (העליון) [העלין] הנקרא בלשון ישמעאל כלצא (כוצא) פי' כל אחת כפולה לשנים ותאומה מגבה אם נפרדו ההוצים זה מזה ועמד כל אחד מהם לבדו כשהוא כפול לשנים אע"פ שאינם דבוקים זה בזה אלא פרודים כיון שהתיומת שלו קיימת הרי הוא כשר ואם נחלקה התיומת ועמדו ההוצין אחד אחד חלוק לשנים פסול. והוו יודעים כי דברי התלמוד כך הם מבוררים כי עלי לולב דבוקים זה בזה וכפותים ואם נפרדה ולא נחלקה התיומת כשר אלא שצריך אגודה (ופיתה) [וכפיתה] לחזור כמות שהיה אע"פ שזה בידי שמים וזה בידי אדם כשר וזו היא ששנינו נפרדו עליו כשר ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. ותניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון כפות תמרים כפת כתיב פי' מכאן שצריך שיאגדנו כל וי"ו ימים, ובהושענא מתירין אותו. ואעפ"כ מנהג ישראל שמבקשין לולב כפות ועומד מאליו שלא נפרדו עליו ועוזבין את שנפרדו עליו ואע"פ [שכל] שלא נטלה התיומת כשר. [הילכך כ"ז שזה מצוי מצוה ליטול את זה כמנהג כל ישראל כי הוא מצוה מן המובחר ובמקום שאין כזה מצוי הרי שנפרדו עליו ולא ניטלה התיומת כשר]. צני הר הברזל כשרות. שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם. והוא שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה פסולות.
<h2>דף לב:</h2>
לולב יש לו שעור למטה אבל אין לו שעור למעלה. לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר. שעור הדס וערבה ג' טפחים כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס ומן ערבה טפח ר' טרפון אומר באמה בת ה' טפחים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. ומאי אמה בת ה' טפחים דטפח בעלמא ה' באמה וטפח דהכא ו' באמה טפח בעלמא ד' אצבעות בגודל וטפח [דהכא] ג' אצבעות ושליש הוו להו ג' טפחים דהדס וערבה עשר אצבעות דהיינו ב' טפחים ומחצה דעלמא וד' טפחים דלולב י"ג אצבעות ושליש. והתם (מנחות מא:) אמרינן וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני ב"ה לעלית יונתן [בגרסתינו יוחנן] בן בתירה ואמרו ציצית אין לו שיעור לולב אין לו שיעור אין לו שיעור והתנן לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש לו שעור וכשם ששיעור ללולב דתנן למטה כך שעור הדס וערבה (דתניא) [דתנינא למטה ואפילו] היו הדס וערבה בני ששה טפחים ובני ז' כשרים ובלבד שיהא שדרו של לולב יוצא מהם טפח. ואית דסבירא ליה דאי הוו הדס וערבה טפי מהני (שישר) [שיעור] ואית ביה בלולב ד' טפחים אע"ג דלא נפיק שדרו של לולב מן ההדס טפח. ולא היא דמה לי שיעורא רבה ומה לי שיעורא זוטא ובלבד שיצא הלולב טפח קאמר.
הדס היבש והגזול פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. תנא עבות כשר ושאינו עבות פסול היכי דמי עבות אמר רב יהודה דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קנא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק משמיה דרב כהנא אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה. והלכה כר' יהודה דאמר (יב.) היינו הדס היינו עץ עבות ואמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב אלמא הדס שוטה פסול להושענא. ובהלכות (כ"ח ע"ג) הלכה כרב יהודה. והאי הדס שוטה פסול להושענא בין לחודה בן בהדי אסא אחריני. והיכי דמי הדס שוטה (דרברבן) [דרברבן] טרפיה ופתיין. ואמר רב פלטואי לולב שיש בו ג' הדסים כמו שאמרו חכמים תלתא תלתא בקינא אם רצה להוסיף עליו כמה הדסים מן הדס שאינו עבות הרשות בידו ואין פוסלין אותו דכיון דמצות לולב בג' יצא ידי חובתו ואותן תוספות הן ואין פוסלין אותו [עי' שע"ת סי' ש"ה השלמת התשו') והלכה כרב יהודא וכן מנהג בשתי ישיבות. ואמר רב נטרונאי הדס של לולב אם יכול לעשות כולו מן העבות מצוה מן המובחר ואם אינו מוצא אלא [שלשה] הדסים עבות ממלא אותן בהדס שוטה ושפיר דמי אלמא סבר דהדס שוטה פסול ללולב וכן אמר רב סעדיה. וכדבריהם אנו סוברים דכיון דהדס שוטה או שאר מיני הדס שאינן כשרין למצוה מין הדס הן ולא מין אחר אין פוסלין באגודה דהא סיב ועקרא דדקלא (לא.) לר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו כשרין לאגודה הואיל ומינא דלולב נינהו ולא פסלי ואע"ג דסבר לולב צריך אגד אבל לרבנן דסברי אין צריך אגד כל שכן דכשר. נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קימת ומשכחת לה באסא מצראה שעליו דקין וקיימי ז' ז' בקינא כיון דנתרי ד' דהיינו רובה פשו להו תלתא עבות (ו)קיימת ש"מ (באסא) [דאסא] מצראה כשר להושענא ואע"ג (דלית) [דאית] ליה שם לוויי.
וענף עץ עבות עץ שהוא עבות וענפיו חופין את עצו קלוע כמין קליעה דומה לשלשלת זה הדס. ואם תאמר זית אין כאן עבות. ואם תאמר דולבא אין כאן ענפיו חופין את עצו. ואם תאמר הרדוף (משלי ג') דרכיה דרכי [נועם] וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף לג.</h2>
יבשו רוב עליו ונשתיירו בו (כדי) ג' [בדי] עלין לחין בראש כל אחד ואחד כשר. ואמר מר רב סעדיא ואי איכא תלתא קיני ברישיה סגי ליה בהכי כסבור דג' בדי לחין ג' קנים הן ולא [היא] ג' עלים בלבד הם והכי אמר רב חפץ אם נשתיירו ג' עלין כשר.
<h2>דף לג:</h2>
ואם היה ענביו מרובות מעליו פסול ובשחורות, וירוקות מיני הדס הם וכשר ואדומות כשחורות דמיין ואם מיעטן כשר דלולב אין צריך אגד ואפילו למאן דאמר צריך, הזמנה בעלמא הוא וכשר. ואין ממעטין לכתחלה ביום טוב הא עבר ולקטן כשר. וכד אשחור ביו"ט דחל מצותו הוה ליה נראה ונדחה ולא איפשיט אי חוזר ונראה אי לא ולחומרא.
ועשייה דלולב תקונו ואגודו מערב יום טוב ואם חזר והותר ביום טוב אוגדו מאגודה של ירק ובעניבה נמי מותר דת"ר הותר אגודו אוגדו באגודה של ירק (ובעניבה) ואמאי ליענבי מיענב הא מני ר' יהודה היא דאמר עניבה קשירה מעלייתא היא אבל לרבנן עניבה אינה קשירה ומותר לענבו ואפילו שכח ולא אגדו מעי"ט אוגדו ועונבו ביו"ט. בתוספתא (פ"ב) לא יאגדנו ביו"ט אבל מוציא הימנו שרביט ושרביט ואוגדו. אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. ובהלכות (כ"ח ע"ג) והיכא דלא איתנחיה ללולב מערב יו"ט [בהושענא] מיתנח ליה ביומא טבא.
ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה וכולי.
<h2>דף לד.</h2>
איזו היא ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה (משך) [משוך] ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. וחילפא גילא אע"פ שפיה דומה למגל כשרה אבל אם דומה למסר פסול וש"מ דחילפא גילא אע"ג דאית לה שם לוויי כשר להושענא והאי חילפא גילא קנה שלו אדום עלה שלו משוך כערבה אלא שערבה פיה חלק ופיו של חילפא גילא דומה למגל מדלא קתני אלא פיו דומה למגל כשר ואוקמינא לחילפא גילא ש"מ בפה הוא דחלוק הא בשאר מילי שוה.
<h2>דף לד:</h2>
נקטם ראשו הלכה כר' טרפון דאמר ואפילו שלשתן קטומים הא דלא בעי הדר בהדס דר' ישמעאל דאמר ואפילו שנים קטומין ואחד שאינו קטום חזר בו לגבי ר' טרפון אבל מצוה מן המובחר למהוי ג' שלמים דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו גוד אסייכו וזבינו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון מדלא דריש להו מתחלה כר' טרפון ש"מ בעי מצוה מן המובחר. ואמר מר רב שר שלום מדאמר ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון ונדרש להו כר' עקיבא וסוף סוף לא דרש להו לא כר' טרפון ולא כר' עקיבא ושביקנן ש"מ כר' ישמעאל עבדינן. ועכשו נהגו במקומינו מכמה דורות שלא לפחות מששים וח' מנין לולב. ואמר מר רב נטרונאי הדס של לולב אין צריך שיהא בו עבות אלא ג' בדין בלבד וזה שאנו מרבין בו כדי לנאותו משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לולב נאה.
שעור אתרוג קטן ר' מאיר אמר כאגוז ר' יהודה אמר כביצה והלכה כר' יהודה ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אפילו בשתי ידיו. ואמר רבינו האיי דהכי תנן כדי שיאחוז שניהם בידו אחת ולא יהא האתרוג גדול מכדי שיאחוז הוא והלולב בידו אחת ור' יוסי סבר (אבל) [אפי'] היה האתרוג מה שלא תכיל הכף לקבל עמו דבר אחר ויאחוז הלולב בידו אחרת שנמצא שניהם בשתי ידיו. וראינו בתלמוד אר' יש' סיוע לזאת וכן אמרו סבר ר' יוסי אילו הוה [כתיב] וכפת תמרים יאות פי' היה לנו לומר ששניהם בידו אחת לית כתיב אלא כפת תמרים אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת והלכה כר' יוסי וכן עמא דבר.
<h2>דף לה.</h2>
פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוין. שעצו הדר (עי' ירושלמי פ"ג ה"ה) ופריו הדר פריו דומה לעצו ועצו דומה לפריו הוי אומר זה אתרוג אם תאמר רמון פריו הדר ואין עצו הדר ואם תאמר חרוב עצו הדר ואין פריו הדר. ר' אומר אל תקרא הדר אלא הדיר מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים אף אתרוג זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים ובאין קטנים ועדיין גדולים קיימים כך ישראל יש בהן צדיקים ובינונים ותלמידי חכמים ועמי הארץ ובאים קטנים ועדיין גדולים קיימים שנאמר (קהלת א') וזרח השמש ובא השמש עד שלא מת משה זרחה שמשו של יהושע עד שלא כבתה שמשו של (יהושע) [עלי] זרחה שמשו של שמואל הרמתי עד שלא נגנז אליהו זרחה שמשו של אלישע עד שלא מת ר' עקיבא נולד רבינו הקדוש. בן עזאי אומר אל תקרא הדר אלא הדר באילנו משנה לשנה. ר' אבהו אמר אל תקרא הדר אלא הידור שכן בלשון יון קורין למים הדר הוא אילן הגדל על כל מים זהו אתרוג.
<h2>דף לה:</h2>
עלתה חזזית על רובו ולא שנא במקומות הרבה ומצטרפין לרובו פסול על מעוטו במקום אחד כשר בשנים וג' מקומות הוה ליה כמנומר ופסול ובחוטמו שהוא חודו וראשו של אתרוג אפילו עלתה בו חזזית כל שהוא פסול. בירושלמי (פ"ג ה"ו) תמן אמרי רובו מצד אחד (ורובו) [וחוטמו כרובו] לפסול אלמא רובו ומעוטו שאמרו מצד אחד הוא ולא מכל צדדיו. נטלה פטמתו פסול. תני ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו. ותנא בברייתא עלתה חזזית על רובו נטלה בוכנתו נקלף נסדק נקב וחסר כל שהוא פסול אלמא נטלה פיטומתו דתנן במתני' היינו בוכנתו. ובירושלמי (פ"ג ה"ו) נטלה פטומתו תמן אמרי נטלה שושנתו ר' יצחק בר חקולא אמר פיקה. ואמר רבינו האיי פטמה של אתרוג עם החוטם הוא וכלפי לוקט, וכפטמא של דד, וכדתנן (עוקצין פ"ב מ"ג) פטמא של רמון ובתלמוד ארץ ישראל נטלה שושנתו ומשמעו כך ופיקה נמי, והפיקה עגולה היא ובלשון ישמעאל פילכא אל מגדל וכדתנן (סוף פרה) לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקה. ומה שנאמר בתלמוד תני ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו כך שמענו מרבותינו כי הוא לענין נטל עוקצו אשר במשנתינו כי העוקץ הוא העץ אשר בו תלויה האתרוג באילן ובוכנא הוא המדוך שבו שוחקין ואסיתא שמניחין תבלין לשחוק אף כאן יש בגופה של אתרוג מקום כאסיתא שדבוק בה קצה העוקץ מוכן לו והיא נקראת בוכנתו (ואמרינן) [ואגמרינן] ר' יצחק בן אליעזר שאם נטלה בוכנתו הוא ששנינו נטל עוקצו ואם הבוכנת קיימת באתרוג בתוך אסיתא, ולמעלה (...מה) [ממנה] נשבר [כשרה] לא נטל העוקץ שהרי עקרו קיים. ואנו קשה בעינינו פי' זה כי מכדי ר' יצחק בן אליעזר סתם קתני נטלה בוכנתו ולדברי הכל נטל בוכנתו פסול ונטל עוקצו דתנן במתניתן כשר היאך יתכן להא (מיקוש) [להסמיך, פירוש] דבר שהוא פסול לדבר שהוא כשר בשלמא אי אשמועינן ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו פסול היה לנו לומר הכי קאמר נטל עוקצו כשר נטלה בוכנתו פסול אלא כיון דסתם תנא היאך יהא זה חילוף זה מאין פירושו או זה פירש זה ודינו מחולף. אלא כך אנו אומרים דנטלה בוכנתו הסתם פי' נטלה פיטמתו המבואר והכי קאמר מאי פיטמתו בוכנתו ולשון פיטומת משמע מקום שושנתו ומשמע בוכנתו של עוקץ דפיטמא משמע תרויהו וקתני במתניתן סתם נטלה פיטומתו דלא מוכח הי מינייהו אי פיקה או שושנתו או שניהם כאחד פי' ר' יצחק בן אלעזר דבוכנתו של עוקץ הוא ולא שושנתו והינו דאיתמר בירושלמי בית תרין פי' שושנתו ופיקה משום דפטומת משמעה הכי ומשמעה הכי. והכי נמי סבור רובא דרשוותא דפיטומתו דקתני היינו בוכנתו פסול דהא חסר ליה, נטל עוקצו ובוכנתו קימת כשר, נטלה שושנתו ואפילו לא היתה כל עקר מתחלת לקיחתו כשר. ואמר מר רב נטרונאי נטלה פטימתו ביום ראשון פסולה מכאן ואילך כשר. נקלף כולו פסול נקלף מקצתו ומקצתו קיים כשר דאמר רבא האי אטרגא דאיגלייא כאהיני סומקא כשירה ואוקמינא כשנקלף מקצתו ומתניתן דנקלף פסול בכולו.
<h2>דף לו.</h2>
נסדק נקב וחסר כל שהוא פסול. תני עולא נקב נקב מפולש במשהו שאינו מפולש בכאיסר והיכי דמי נקב מפולש כדי שיראה נקב משני צדדים. ושיעור איסר אחד מכ"ד בדינר דהיינו זוזא דסלע צרי. אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן מנומר אתרוג כדור פסול וי"א אף התיום פי' שני תאומים כאחד. כושי פסול והא תניא כושי כשר דומה לכושי פסול אמר אביי כי תנן נמי מתניתן נמי פסול דומה לאדם כושי תנן אבל אתרוג כושי כשר ורבא אמר הא לן והא להו בארץ ישראל שאתרוגיהם אינם שחורים [דומה לכושי] פסול אבל בבבל שאתרוגיהם שחורים כושי כשר ואית דאמרי איפכא. הירוק ככרתן פסול. אתרוג הבושר כשר.
<h2>דף לו:</h2>
גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול אבל כמין ברייתו כשר ואע"ג דעביד דפי דפי. נולדו בו סימני טרפה באתרוג כגון שנשפך כקתון דתפח מבחוץ וסרח מבפנים בעיא ולא איפשיט. אתרוג שנקבוה עכברים אמר רב אין זה הדר והא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה ולר' חנינא קשיא מתניתן לא קשיא הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני אלא לר' חנינא קשיא לרב אמר לך רב שאני עכברי דמאיסי. איכא דאמרי אמר רב (אין) זה הדר ר' חנינא מטביל ביה ונפיק ואלא מתניתן קשיא לר' חנינא לא קשיא הא ביו"ט ראשון הא ביום טוב שני. ופסקא בפסוקות ובגדולות (כ"ח ע"ד) נקב וחסר כל שהוא פסול איני והא ר' חנינא מטביל ביה ונפיק ואלא מתניתן ביום טוב ראשון דאוריתא ודר' חנינא בשאר יומי דמצות זקנים ובשאר יומי שפיר דמי והא איתמר אתרוג שנקבוה עכברים אמר רב אין זה הדר שאני עכברים דמאיסי. אלמא קסברי דמתניתן דנקב וחסר כל שהוא פסול ביום ראשון ודר' חנינא דמטביל ביה ונפיק בשאר יומי אבל נקבוה עכברים לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני שאר יומי פסול. ורב נטרונאי נמי הכי סבר הלכה כרב דאין זה הדר ואפילו בשאר יומי דרב ורבי חנינא הלכה כרב דאי ביום טוב ראשון הא תנן נקב וחסר כל שהוא פסול בלא עכברים אהניא מאיסותא דעכברין אפילו בשאר יומי. ואמר רבינו האיי סוגיין כלישנא בתרא והלכה כר' חנינא דרב תלמיד לגבי דר' חנינא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכין גריס רבינו האיי ללישנא בתרא אתרוג שנקבוה עכברים אמר רב אין זה הדר כלומר אינה כשירה שאין בה שום הדר ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה כלומר חלוק הוא ר' חנינא שהיה מכשירה על דרב שהיה פוסלה ומקשינן מתניתן על דר' חנינא דקתני נקב וחסר כל שהוא פסול בשלמא לרב ניחא אלא לר' חנינא קשיא ומשנינן מתניתן ביום טוב ראשון דר' חנינא בשאר ימים. הוה ליה מסקנא דכל נקב בין נקבוהו עכברים בין שאר נקבי דעלמא ביום ראשון פסול בשאר יומי כשר וכן הלכתא. בתוספות אהלות (פ"ד) אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חבור שאין חבור אדם חבור. אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה ר' יהודה לטעמיה דמצריך לולב אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוה ליה [חמשה] מינין. וסיב ועקרא דדקלא מינא דלולב נינהו ואוגדין בהן את הלולב ואי בעי לאשפוריה בגימונות של זהב וכיוצא בהן אוגדו במינו מלמטה. וכולן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן.
<h2>דף לז.</h2>
ולמינקט לוליבא בסודרא שרי דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה והני מילי דרך כבוד אבל בכלי אסור דדרך בזיון הוא. וכל לנאותו אינו חוצץ דאי בעי למיגדל הושענא ולנאותו שלא במינו אינו חוצץ ומין במינו אינו חוצץ דאי נעיץ לוליבא בהושענא לא הוי חציצה בין הלולב להושענא (דקיימי טריפה) [אע"ג דנתרי טרפיה] וכן נמי היכי דפסק קצה לולב היוצא מתחת ההדס לאחר אגידתו ונשרו עלי ההדס לא הוי חציצה בינו לבין ההדס הנשאר דמין הדס שנשרו עליו אינו חוצץ בין הלולב להדס של אחריו.
<h2>דף לז:</h2>
ולענין ברכה ונטילה ונענוע הכי פסוק בפסוקות ובגדולות מי שעושה לולב לעצמו (מו.) אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ומוליך ומביא מעלה ומוריד. [ואמר רב] פלטואי בר אביי מי שנוטל לולב לצאת בו חייב לברך בשעת נטילתו דהלכה רווחת היא (לח.) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילה. ולענין נענוע אם שלא בשעת תפלה נטלו מברך עליו ומנענעו ומחזירו למקומו אם רוצה לעשות כאנשי ירושלים (מא:) עושה ואם בעת תפלה נוטלו מברך עליו [ומנענע] [ב](מ)הודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא בלבד. ואמר רב צמח בר שלמה לולב משעת נטילתו מברך עליו דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואם תאמר [א"כ] (...) למה מוציאו (מבית... (כאן נמחק כמו שורה) מצוותיו) [לבית הכנסת כדי לגמור מצוותו, שעדיין לא נגמרה מצוותו, כיצד מצוותו] כדתני כך היה מנהגם של אנשי ירושלים כו' ואם אינו מוציאו הרשות בידו ואין עליו כלום ויצא ידי חובתו משעת הגבהתו. ונשאל מרב מתתיה מי שנוטל לולב לצאת בו בשעה שנוטלו מברך ומנענע או ממתין עד שעת ההלל ומברך ומנענע במקומו והשיב מצוה לנענע בהלל כדתנן היכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף כו' או בשעה שנטלו מברך עליו ומנענעו יצא ואנו כך אנו עושים דתנן (מגילה יט:) כל היום כשר לקריאת המגילה [וכו']. ואמר רב פלטואי בר אביי כו' ונענוע מוליך ומביא מעלה ומוריד ומנענע שמנענעו בשעה שמברך דקא אמרינן רב אחא בריה דרב ממטי ליה ומייתו ליה ואמר האי [גירא] בעיינה דשטנא, ודרב אחא בשעה שמברך הוא, דאי ס"ד בהלל מי יכיל לאפסוקי ומימר אלא ש"מ בשעת ברכה. וגאון נמי הכי אמר מאימתי נוטלין צבור לולביהן כדתניא (מא:) כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אבל אנו חיישינן לדר' אמי (מד:) כיון דאגבהה נפיק בה, וכי תימא ליפוק ביה ולבריך קמי צלויי הא תניא (ברכות ל.) השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אבל לית דרך ומברך (לכאורה חסר כאן) לכך הורו לברך ולנענע ואף רב פלטואי ורב מתתיה נמי כזה הורו ואלמלי לא היה קבלה בידם וראו מעשה לפני איתנים שלפניהם לא היו מורין כן ויש להם סמיכה מדתניא השכים לצאת בדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש עד כאן לא פליגי אלא לענין תפלה ת"ק סבר תפלה מעומד עדיף ממסמך גאולה לתפלה ור' שמעון בן אלעזר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף הילכך מניחה עד שיגיע זמן ק"ש וקורא ומתפלל אפילו כשהוא מהלך ולכולי עלמא מביאין לו לולב ומנענע שלא בשעת תפלה ושלא בשעת ההלל שההלל אחר התפלה וכיון דר' שמעון בן אלעזר תפלה משהי ליה עד שיקרא ק"ש הלל נמי משהי ליה עד שיתפלל ויקרא. הרי נתברר דכי תניא מביאין לו לולב ומנענע שלא בשעת תפלה תניא אלמא מברך עליו ומנענע ויוצא בו וש"מ נענוע גבי ברכה נמי איתיה וכן המנהג. ליטול לולב בימין דתלתא מצות הן ואתרוג בשמאל הלולב שהוא מקום... שבו כלפי (למעלה) תופש ושדרו כלפי למעלה ואתרוג עוקצו למטה ומקום חוטמו למעלה וכשמגיע לשעת ההלל מברך על נטילת לולב דאלולב הוא דמברכינן [הואיל] ומינו גבוה מכולן ומנענעו מוליך ומביא מעלה ומוריד ומברך זמן, ולא הוי נענוע הפסק בין נטילה לזמן מידי דהוה אברכת האש ואברכת בשמים דנאותין ומריחין ומברכין ולא הוי הפסק בין ברכה לברכה. ובצבור שליח צבור מברך והכל עונין אמן ומנענעין. ומברכין לגמור וקורין את ההלל וכשמגיעין להודו לה' מנענעין וקורין. ואמר רבינו סעדיה כי המנהג להתכוין להעלותו למעלה בשעת הזכרת השם דהודו לה' ודאנא ה' הושיעה נא ובמקום שכופלין מנענעין באנא ה' ה"נ ב' פעמים וכן בהודו לה' שבסוף נמצא הנענוע ו' פעמים ובמקום שפושטים הוי ד' פעמים ובמקום שכופלין אנא י' הושיעה נא ופושטין הודו לה' בסוף נמצא חמשה. ובשאר ימות החג מברכין ומנענעין וגומרין את ההלל ובשבת ליכא נטילת לולב משום גזירה דרבה נמצאו ימי נטילתו לעולם ו' ימים. ונענוע ילפינן מתנופה דתנן התם שתי הלחם ושתי כבשי עצרת כיצד עושה נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח ידיו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד ואמרינן וכן נמי לולב מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו ד"א מוליך ומביא כדי להעציר רוחות רעות מעלה ומוריד כדי להעציר טללים רעים שירי מצוה מעכבין את הפורעניות שהרי תנופה שירי מצוה ועוצרות רוחות רעות וטללים רעים.
ונשאל מרב האיי מצינו לכמה גאונים כי הנענוע אינו אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ויש שאומרים שהנענוע אינו כן בלבד אלא לאחר שיוליך ויביא ויעלה ויוריד ינענעו כך בלא עליה וירידה ואומר כי על זה אמרה המשנה לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר ואמרו בתלמוד וכדי לנענע בו כשר שאלו היה לעליה וירידה אפילו פחות מזה השעור יעלה ויוריד אותו אלא הנענוע לא יתראה אלא בזה השעור ותוספתה כשאתה מנענעו ינענעו ראשו והוציו אבל פחות מזה השעור לא יראו ההוצין מתנענעין כלל ילמדנו אדונינו אם יש בדבריהם ממש. והשיב מן התלמוד אין לדבר זה הכרע כי שנינו היכן מנענעין ואומרים תנן התם לענין תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד ואמרינן עלה אמר רבא וכן ללולב ואין לך תנופה אלא בנענוע והיאך מוליך ומביא מעלה [ומוריד] אלא [בנענוע] כלפי מעלה ומטה ולפניו ולאחריו וזה שאמר יראו ההוצין מתנענעין לא כן הוא אלא כך ראינו את הזקנים והגדולים שראו מן הראשונים שמנענעין מבלי תנופה (שכשראו) [כשראשו] הולך לפניו זנבו לאחור ואומר כי נענוע זה ג' פעמים. כך אנחנו נוהגין. והכי פירש ממריה דרבינו האי ראשו לפניו וזנבו לאחוריו שתופש הלולב כתופש מקל מוטה בידו שאם היה פני התופש למזרח נמצא ראש המקל למזרח וזנבו לאחריו למערב וכן הלולב אוחזו בידו ראשו כלפי מזרח וזנבו כלפי מערב ומנענעו כמנענע המקל מוליך כלפי מזרח ומחזירו כלפי מערב ג' פעמים. ורבי חננאל הכי אמר ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד אלא צריך לנענע בהולכה והבאה ג' פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכן קבלנו מרבינו האב [י"ג האי] ז"ל והעמדנו (דבר) בעקר דבר זה מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם (פ"ג ה"ט) תני צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד פי' הולכה והבאה אחת הן או הולכה אחת והובאה אחת ולא איפשטא וכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ג' פעמים נענוע הולכה והובאה בכל אחד ואחד. וכמדומין אנן דההוא דרב אחא בר יעקב דממטי ליה ומיתי ליה על הא קיימת והדין נענוע הוה עביד מדקאמר ממטי ומייתי ומסיק ומחתי אלמא הולכה והובאה הוא דקא עביד בלבד ודאמר האי [גירא] בעיניה דשטנא לא הוה חשיב ליה הפסקה דמענינא דמלתא הוא ולא מלתא בעלמא וכל מידי דהוה מענינא דמלתא לא הוה הפסק ודאמר ולא היא משום דאתי לאיגרויי לאו אכוליה עובדא הדר אלא על ההוא מימרא דהוה קאמר האי בעיניה דסטנא לחוד ובאמטויי ואייתויי כדקאי קאי.
<h2>דף לח.</h2>
מי שמשכים לצאת לדרך נוטל לולב ומנענע שופר ותוקע ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא. מי שבא בדרך ולא היה לו לולב לכשיכנס לביתו מפסיק ונוטלו על שולחנו והוא הדין לעוסק במלאכתו דמפסיק ונוטל. והוא שאין שהות ביום אבל אם היה (שעות) [שהות] ביום אינו מפסיק אלא גומר אכילתו ומלאכתו ונוטל שאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב.
<h2>דף לט.</h2>
ואומר רבינו סעדיא כשהיחיד גומר את ההלל וחותם אומר הושיעה נא והושיענו רחם עלינו ה' אלהינו למען שמך הגדול הגבור והנורא שיתגדל ויתקדש שמך הגדול כדבר שנאמר (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי הושיעה את עמך.
<h2>דף מא.</h2>
בראשנה היה לולב נטל כל שבעה במקדש ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת אע"פ שיום ראשון בגבולין מן התורה דת"ר (מג.) ביום ואפילו בשבת ראשון ואפילו בגבולין ואפילו הכי נמי אינו דוחה את השבת משום גזירה דרבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמיה דשופר והיינו טעמיה דמגלה. ושאר ימות החג נטילת לולב בגבולין מדרבנן וזכר למקדש דעקר לולב כל שבעה מן התורה במקדש הוא דכתיב (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים לפני ה' בעינן ז' ימים הא בגבולין לא בעינן הילכך לולב אסור לטלטלו בשבת כל עקר והמטלטלו בר חיובא הוא דכי אמרינן (מא:) טעה בדבר מצוה פטור היכי דמטלטל ליה ברשות ואסור לאפוקי ברשות הרבים אבל האידנא לא שנא רשות הרבים ולא שנא רשותו אסור וכיון דהכי בטלה. [וכן] בטלה ההיא דתנן [מ"ב ע"א] מקבלת אשה מיד בעלה מיד בנה ומחזרת למים בשבת.
<h2>דף מא:</h2>
ת"ר ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ"ג) שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת. לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול.
כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו לולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו להודיעך כמה חביבה מצוה עליהם. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי (ליה) [ביה] ואע"ג דתנינא לא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ומתפלל ואמר שמואל סכין וקערה ומעות וככר הרי אלו כיוצא בהם התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו הכא מצוה הוא ולא טריד ביה. ואמר רבינו האי הא דאמור רבנן לנחם אבילים לולבו בידו כך שמענו מזקנינו דהא מלתא בזמן שהמת נפטר ביו"ט או במועד והחי מעותד למינקט ימי אבל אחרי כן אע"פ שאינו נוהג אבלות בחג אלא שחבריו הולכין אצלו ויושבין עמו כדי לישב דעתו וקא מדמי ליה תנא להא מלתא כמי שבא לנחם אבלים.
<h2>דף מב.</h2>
ודאמר רבי יהודה בשבת מחזירין וכולי אית דמפרשין מחזירין ומוסיפין ומחליפין הכל במים משום השקאת זרעים בשבת נגעו בה. ואית דמפרשי (בתדסו) ביום טוב מוסיפין הדס ובמועד מחליפין וכי ההיא דתנן או שהיו (ענפיו) [ענביו] מרובות מעליו פסולה ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב. ורבינו האיי אמר חזינן דמוסיפין (...) [הדס] ומחליפין הדס הוא משום המתניתן ועקרה לענין טלטול קאי. ומסתבר לן כמ"ד במים דעל מחזרת למים קאי.
קטן היודע לנענע חייב בלולב. היודע להתעטף חייב בציצית. היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. היודע לדבר אביו מלמדו (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה וקורא פסוק ראשון שמע. והיודע לשמור גופו אוכלין על ידיו טהרות. והיודע לשאול ברשות הרבים ספיקו (אסור) [טהור] ברשות היחיד ספיקו טמא. היודע לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. היודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו. יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מפרישין מצואתו ומימי רגליו ד' אמות וגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס. ואי קשיא לך הא דתנן בן י"ג למצות התם חיובא דאוריתא.
<h2>דף מב:</h2>
(מא.) בראשנה היה לולב נטל כל שבעה במקדש ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת אע"פ שיום ראשון בגבולין מן התורה דת"ר (מג.) ביום ואפילו בשבת ראשון ואפילו בגבולין ואפילו הכי נמי אינו דוחה את השבת משום גזירה דרבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמיה דשופר והיינו טעמיה דמגלה. ושאר ימות החג נטילת לולב בגבולין מדרבנן וזכר למקדש דעקר לולב כל שבעה מן התורה במקדש הוא דכתיב (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים לפני ה' בעינן ז' ימים הא בגבולין לא בעינן הילכך לולב אסור לטלטלו בשבת כל עקר והמטלטלו בר חיובא הוא דכי אמרינן (מא:) טעה בדבר מצוה פטור היכי דמטלטל ליה ברשות ואסור לאפוקי ברשות הרבים אבל האידנא לא שנא רשות הרבים ולא שנא רשותו אסור וכיון דהכי בטלה. [וכן] בטלה ההיא דתנן [מ"ב ע"א] מקבלת אשה מיד בעלה מיד בנה ומחזרת למים בשבת.
<h2>דף מג:</h2>
בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא ר' יהודה אומר אני והוא והושיעה נא. אותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים. איתמר ר' אלעזר אומר בלולב ר' שמואל בר' נתן אמר ר' חנינא בערבה וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערבה א"ל ר' אבא לר' יצחק בריה דרבה בר בר חנא בר אוריא תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב. נמצא ר' (חייא) [חנינא] ורב נחמן ואביי סברי בערבה ולא בלולב ורבי אליעזר ורב יוסף סברי בלולב. נמצא ר' חנינא ור' אליעזר הלכה כר' חנינא דגבי ר' חנינא תלמיד הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב (דבה דרי) [דבהדי] רב דעדיף מניה הלכה כר' חנינא כל שכן לגבי דידיה ודר' אבא ליתה דמשום ר' אלעזר גופה (אמורא) [אמריה] ועוד לא אמר דהוה עביד דגמרינן מינה הלכה למעשה אלא דהוה אמר אבוך קאמר ורב יוסף דהוה אמר דערבה בזקיפה ולא בנטילה הא אתותב וקם ליה ממריה דמאן דאמר בנטילה ולא בזקיפה. (כיון) [וכיון] דבנטילא היא ממילא שמעינן דאותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים בערבה הוא ולא בלולב דהכי סבר מאן דאמר בערבה בנטילה. ורבינו שמואל הלוי אמר עדין היא מחלוקת אית דמקיף בלולב ואית דמקיף בערבה ואנו אומרים אין כאן מחלוקת שאין לך שאומר בלולב אלא ר' אלעזר בלבד ואין דבריו במקום רבים ורב יוסף אתבר ממריה ולא קם והלכתא בערבה מקיפין את המזבח ולא בלולב והכין פסוק הלכה למעשה.
בירושלמי (פ"ד ה"ג) אותו היום מקיפין את המזבח ז' פעמים א"ר אבא זכר ליריחו. ואמר רבינו האיי מנהגנו בהקפת ארון סובב אחת לימינו עד שהוא מגיע למקומו ועומד ואחר כך סובב לשמאלו עד שהוא מגיע למקומו ועומד כך סובב ולבסוף סובב השלישית לימינו וביום השביעי מנהגנו שהוא מתחיל וסובב ו' הקפות אחת אחר אחת כולן לשמאל ולבסוף אחת לימין וביום ראשון כל העם אומרים הושיעה נא בזמן שאינו שבת כללו של דבר כל זמן שנוטלין לולב אומרין הושיעה נא. ונשאל מרב שרירא מקום שנהגו לומר הושיעה נא בשבת ואין מקיפין את התיבה אלא עומד החזן ואומר מעניינו של יום ואומר אחריו הושיעה נא מותר לעשות כן או לא. והשיב אסור לעשות כן שלא יבואו התנוקות למיסרך ששומעין ביום השבת ענייתם של צבור כדרך ששומעין בחול ואין יודעין [אם] הסבו את התיבה אם לאו אין מתברר להם שאין הלולב ניטל בשבת ובזמן שאין עונין הושיעה נא מתברר להם. ונשאל מרב האיי ממדינת קאבס נהגו קדמונינו בז' ימי סוכה שמקיפין את התיבה עם שליח צבור ג' פעמים בכל יום ויום בדברי בקשה והושיעה נא ולולביהם בידיהם, ויום ערבה מקיפין ז' פעמים ואנן תנן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ילמדנו אדונינו אם צריכין אנו לשנות מנהג זה או להניח במקומו. והשיב אף אנו מנהגינו ומנהג אבותינו שבכל יום ויום מקיפין את התיבה ג' פעמים ויום ערבה ז' פעמים ומנהג פשוט הוא בכל ישראל ולא שמענו שיש מקום שאין זה (מנהגנו) [מנהגו] לפיכך אל תשנו מנהג אבותיכם. ונשאל מרב שרירא (ממנו) [שמענו] מנהג הישיבה לומר הושיעה נא ביום ראשון ואמרו לנו כי מקיפין בבבל בכל יום ויום ג' פעמים ואנו פעם אחת תנן. והשיב כל זמן שנוטלין לולב ביום ראשון אומר הושיעה נא ואם חל להיות בשבת שאין נוטלין לולב אין אומרין הושיעה נא ודאי כי מנהג בבל שמהלכין סביבות התיבה בכל יום ג' פעמים אלא שאין זו הקפה שהיו מקיפין את המזבח כי הקפת המזבח לא היה בה הלוך סביביו אלא עמידה באולם הם עומדים סביביו וראיה לדבר שהרי ישראל היו מקיפין ולא היה להם להכנס בין האולם ולמזבח אלא חדוש הוא שמהלכין ג' פעמים. ואנו בספרד נהגו ראשונינו דור אחר דור להעמיד ספר תורה על גבי התיבה ולהקיף סביבותיה בלולב פעם אחת דרך ימין בכל יום ויום וכמתניתין דבכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי מקיפין בערבה דרך ימין ז' פעמים (ותחנונים) [בדברי בקשה ותחנונים ומלוין] את ספר תורה בדברי שבח ופיוסים עד שמחזירין אותו למקומו. ומה שאמר גאון דהקפה דמזבח עמידה היא ואינה הקפה לא מצינו הקפה לשון עמידה ועוד אותו היום היו מקיפין את המזבח ז' פעמים אי עמידה היא היאך היו עושים בשלמא בכל יום ויום היו עומדין סביביו וחוזרין ונפטרין אלא אותו היום ז' פעמים היאך היו עושין כך עומדין והולכים להם וחוזרים ועומדים אי איפשר לומר כן וסיוע שאין היא [אלא] הקפה ודאית ולא עמידה דגרסינן בירושלמי זכר ליריחו אלמא הקפה דמזבח שבע פעמים כהקפה דיריחו ז' פעמים ודאמר גאון כי אין לישראל ליכנס בין האולם ולמזבח ודאי אין להם לכנס לעבודה ושלא בשעת מצוה אבל בעונת מצוה הותרו לכנס ונכנסין והתם (יומא כא.) אמרינן אמר רב יהודה אמר רב כשהיו ישראל עולין לרגל אע"פ שנמשכין י"א אמה אחורי הכפורת עומדין צפופין (ומשתחין) [ומשתחוין] רווחין והותרו להמשך ולהכנס אחורי בית הכפורת ולפנים מן המזבח ולאולם ולהיכל ולדביר הותרו נמי להקיף נמי בין האולם ולמזבח (בעונתו) [בעונת] מצוה. ואמר רבינו האי זו שאמרת כי שליח צבור חותם אחר שגומר מלומר הושיעה נא ואומר בא"י האל המושיע ליתה וברכה שאינה צריכה היא ויש כאן שלוחי חכמים משתקין אותם. ואמר רב סעדיה לאחר שמפטירין אומרין תהלה לדוד ועומד שליח צבור ולולבו בידו והצבור סביבות התיבה ואומר הושענא והן [אומרים] הושיעה נא ואחר כך אומר אני והוא הושיעה נא ועונין כן ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר קדיש ומתפללין תפלת המוספין ובכל יום מקיפין פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים פעם ראשונה מקיפין דרך ימין כלפי תיבה ואומר הושענא ושניה מקיפין דרך שמאל ואומר אנא הושיעה נא והן עונין הושענא והושיעה נא ואומר הצליחה נא והן עונין הושענא והצליחה נא ואומר דברי שבח מענינו של כל יום ויום והן עונין תבנה ציון ברנה והעלינו לתוכה בשמחה וביום ז' אומרים ז' אלפא ביתא ואומרים נהדרך בד' מצות ונמליכך ביום ערבה. ואמר רב עמרם אחר שמסיים שליח צבור תפלת המוספין אומר הושענא אלפא ביתא או שני[ם] וביום הז' אומר הרבה.
<h2>דף מד:</h2>
ערבה ביום השביעי של חג אמר ר' אמי צריכה שעור ואינה נטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא בערבה שבלולב. וכמה שעורא רב נחמן אמר ג' בדי עלי לחין ורב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד ואמר רבינו האיי ומכוער הדבר להיות עלה אחד בבד אחד אלא כדרב נחמן שפיר למיעבד (במקום) [ובמקום] שאי איפשר (סוגיא) [סגיא] דהלכה כרב ששת באסורי וכיוצא בהם (בתרי [בהדי] רב נחמן. ודקאמר רב אמי אין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב ואע"פ שהגביהו פעם ראשונה לצאת ידי חובת לולב וחזר והגביהו לצאת ידי חובת ערבה קאמר ר' אמי צריך ליטול ערבה לבדה ורב חסדא א' ר' יצחק אדם יוצא בערבה שבלולב אע"פ שלא הגביהו אלא פעם אחת לצאת ידי חובת לולב. ולענין הלכה לית לן בהא מלתא אלא למיפק ולמיחזי מה עמא דבר וכן המנהג שאין מברכין על הערבה בפני עצמה להודיעך דליתא לדר' אמי אלא שביום שביעי של ערבה מנהג כל העם לטול ערבה לבדה למיעבד לרווחא דמלתא כר' אמי וכך ראוי לעשות ליטול ערבה בפני עצמה ולשהותה שעור מה שמחבט בקרקע ג' פעמים, וכן עשה [רב] שהביאו לו (אביו) [אייבו] וחזקיהו בני ביתו ערבה חביט חביט ולא ברך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא שאלו ראה הלכה כמי שאמר הלכה למשה מסיני היה חיוב לברך עליה בפני עצמו, שלא על ערבה שבלולב קאמר שאותה ערבה של תורה היא וצריכה אגד אלא על ערבה שבפני עצמה קאמר. וכן מנהג כל ישראל שנוטלין כמנהג הנביאים ואין מברכין שאין מנהג טעון ברכה כברכת המצות. ואמר רב שמואל הכהן שעור חבוט ערבה ב' פעמים בתפלת מוסף של יום ז' של ערבה, לא בכל היום כולו. שבתפילת תמיד אנו נוטלין [את הלולב ובתפילת מוספין של אותו יום אנו נוטלין את] הערבה בפני עצמה וכך אנו נוהגין בישיבה.
<h2>דף מו.</h2>
העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת אומר ברוך אקב"ו על נטילת לולב. ואע"פ שבירך עליו ביום א' חוזר ומברך כל שבעה דהלכתא כל שבעה מצות לולב. ואמר רבינו סעדיה אינו צריך לברך בשעת עשיה והרגיל לברך שתים בשעת נטילה דיו ולא תסגי ליה בזמן דמאורתא ודומיא דתקיעת שופר דמברכינן בשעת תקיעה ולא סגי ליה בדמאורתא.
<h2>דף מו:</h2>
לא ליקני ליה אניש לינוקא לולביה ביומא טבא קמא ואגב אורחיה קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כדרבא דאמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירהו יצא לא החזירו לא יצא. בירושלמי (פ"ג ה"י) רב יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגא לבריה והוה אמר ליה לכשתזכה במצוה תחזירהו לי. דינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני ואישתכח דנפיק בלולב שאינו שלו. ולא לימא ליה אינש דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה דאתא לאגמוריה שקרא.
<h2>דף מח.</h2>
וביום הח' של חג אומר זמן על הכוס של קדוש ומזכירין שמו של רגל יום חג שמיני עצרת הזה דרגל בפני עצמו הוא, ויושבין בסוכה ואין מברכין.
<h2>דף נה.</h2>
ומוציאין ספר תורה וקורין כל הבכור ומפטירין ביום הח' עצרת. ובפסוקות עד ונסכה וטעות סופר הוא ודאי דשני פסוקין משתיירין ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. ורב עמרם אמר עד סוף פסקא וכן המנהג. ומפטיר (מלכים א' ח') ויהי ככלות שלמה עד סוף פסקא וכן המנהג. והלכה כרבא דאמר (סוכה נה.) שביעי ידחה פי' דבכל יום ויום אומר ב' קרבנות שלפניו (...) [והיום] עצמו שני בשלישי שלישי בד' ד' בה' ה' בששי ששי בשביעי ואלו שביעי בח' לא קרינן אלא ידחה השביעי וקורא קרבן היום בלבד. והיינו דאתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי כלומר מדלגין על שביעי ועוברין עליו וקורין ביום השמיני. והא דתנן ביום טוב האחרון של חג קורין מצות וחקים ובכור הכי אמר רבינו האיי שמענו כי סימן הוא, יש שקורין כי המצוה הזאת ועדיין קורין אותו בארץ ישראל בירושלים, ויש שקורין ברכות שבאם בחקתי בשביל ונתתי גשמכם בעתם כי יום הזכרת גשמים הוא. ויש שקורין כל הבכור. ואנו קורין כל הבכור. (דברים ט"ו).
וסדר תפלות של חג הסכות כסדר תפלות של פסח ועצרת אלא שמחליפין שמו של חג זמן שמחתינו [וזמנה]. ומוציאין ב' ספרי תורה ביום טוב ראשון וכן ביום טוב שני וקורין שור או כשב או עז כמנהג (מה שמצאתם) [וזה שמצאתם] בהלכות קרואות על שמו של מר רב יהודאי טעות הוא [ולא ראינו מעולם] ולא שמענו שכך כתוב בהלכות שקורין בג' של חג וביום השלישי בלבד כמו שקורא הכהן ולא ראינו מי שעשה כן ואין במנהגנו חלוף שהד' קורא וביום השני וביום השלישי ואנו כמר רב עמרם נהגנו ועשינו. ואם חל שבת להיות בחולו של מועד קורין ז' מן ראה אתה אומר אלי עד לא תבשל גדי ומפטיר קורא ב' ענינים יום שלפניו ויום עצמו. ובפסוקות האי דקרינא תרי עניני דמספקא לן אם שני הוא או שלישי הוא דכל יום ויום מספקא לן האי ענינא אי האידנא מתבעי למקרייה או למחר הילכך קרינן תרי עניני וכן אמר רב עמרם. פי' (דקאי) [נדצ"ל דקרי] ענינא דשני שמא שני ליום טוב שני וענינא דשלישי שמא שלישי לראשון וכן ביום ד' מתחיל בשלישי שמא שלישי לשני וקורא רביעי שמא רביעי לראשון וכן בכל יום ויום. ומפטירין ביחזקאל (ל"ח) ביום בא גוג עד סוף הענין.
